חנה מרון הינה גדולת שחקניות התיאטרון בישראל, כלת פרס ישראל לשנת 1973.
כבר בגיל ארבע התגלתה כילדת פלא, והחלה לשחק בתיאטראות לילדים בגרמניה, בה נולדה.

בשנת 1944 הצטרפה ללהקה הצבאית של הבריגדה היהודית, להקת "מעין זה", בפיקודו של אליהו גולדנברג. אחד הדואטים המפורסמים שביצעה במסגרת זו היה "כל הדרכים מובילות לרומא", ביחד עם השחקן יוסי ידין (שלאחר מכן היה לבעלה הראשון). לאחר המלחמה היו לה הופעות מרגשות בפני ניצולי השואה.

תפקידה הראשון בקאמרי היה בהצגה "משרתם של שני אדונים", כמחליפה. היא זכתה לתפקיד משמעותי כבר בהצגתה השנייה, "העולם בו אנו חיים", אך מה שהזניק אותה לתודעת הקהל היו תפקידיה כאליזבת ב"נערת הפקר", מיקה ב"הוא הלך בשדות" ובמחזמר "הלו, דולי!".

בשנת 1970 היא נפצעה קשה במתקפת טרור של מחבלים בשדה התעופה של מינכן ורגלה השמאלית נקטעה.

חודשים בודדים לאחר ששבה לישראל, עלתה על במת תיאטרון "הבימה", התיישבה על כיסא גדול שהובא במיוחד עבורה והציגה מונולוג מ"מרי סטיוארט", "שיר הפונדקית" של אלתרמן וקטע של ברכט. במהלך הופעתה עמדה על רגליה בעזרת רגל תותבת. לאחר שסיימה את הופעתה, לאור מחיאות הכפיים והתרגשות הקהל, קיבלה זר פרחים משחקנית התיאטרון האגדית, חנה רובינא.

העוצמה הפנימית של חנה מרון, האנרגיות העצומות שהניעו אותה להתגבר על כאבי הקטיעה, להתעלות מעל למגבלות הפיזיות, ולתת את כל כישרונה הענק לקהל הצופים, מתחברים לעולמי הרוחני.

גם אני, אורן זריף, המטפל בעזרת שיטת התת מודע שפיתחתי, באנשים שנואשו מהרפואה הקונבנציונאלית, מפעיל כוחות ואנרגיות שהוכחו בפועל.

בשנים 1983- 1986 כיכבה בתפקיד דודה חנה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (מתפקיד זה זכורה קריאתה "פ-ת-ו-ח!", שליוותה אותה מאז).
לא אשכח אותה, את גבורתה ואת כשרונה.

אורן זריף עם חנה מרון

אודות המחבר

השארת תגובה